למי שהגיע לכאן מתוך הספר
לפעמים אדם שאנחנו פוגשים היום מפגיש אותנו עם אדם שחי לפני שמונה מאות שנה. כך נכנס רומי אל הספר שלי, כמעט באקראי, והזכיר לי שהשאלות האנושיות החשובות אינן מתיישנות.
בחרתי כאן קטעים משירתו ומשליו: על המרחק שבין בני אדם, על אהבה שאינה נכנסת בקלות למילים, על גאווה, על הידיעה החלקית שלנו ועל האפשרות ללמוד גם מתוך כאב.
לא צריך להסכים עם רומי. אני עצמי לא מסכימה עם כל מה שאפשר להסיק מדבריו. בעיניי, קריאה טובה מתחילה דווקא ברגע שבו אנחנו מניחים את הספר ושואלים: האם זה נכון גם בחיים שלי?
אם אתם בני משפחה, חברים או קוראים שהגיעו לכאן מסקרנות — קחו את הזמן. אפשר לקרוא את ששת הקטעים כסדרם, לעיין גם בשיר שאיש האגם שלח לי ובצילום המקורי, או לבחור שאלה אחת ולשהות איתה מעט.
אילה
שער ראשון · געגוע ושייכות
שירת החליל
המסנאווי, ספר ראשון, שורות 1–4 · תרגום חופשי לעברית
הקשיבו לחליל, כיצד הוא מקונן,
כיצד הוא מספר על הפרידות.
מאז שניתקו אותי משדה הקנים,
נאנחים נשים וגברים לקול קינתי.
מבקש אני לב שסוע מפרידה,
כדי לספר לו את כאב הגעגוע.
כל מי שהתרחק ממקורו
מבקש לשוב לימי החיבור.
החליל מספר על קנה שנקטע ממקום צמיחתו; מן החלל שנוצר בו עולה קול. אצל רומי, הגעגוע עשוי לרמוז גם על הכמיהה המיסטית של הנפש אל מקורה האלוהי. בקריאה אנושית יותר, הוא מעורר שאלה על האנשים והמקומות שמעניקים לנו תחושת בית.
מחשבה להמשך: האם געגוע מלמד אותנו בעיקר מה איבדנו — או מה היה יקר לנו באמת?
מקור: המסנאווי, ספר א׳, שורות 1–4 (פרסית ותרגום). השוואת תרגומים לשירת החליל.
שער שני · בדידות ומפגש
האם באמת רואים אותי?
המסנאווי, ספר ראשון, שורות 6–7 · תרגום חופשי לעברית
כל אחד נעשה לי לידיד על פי השערתו,
אך איש לא חיפש את סודותיי בתוכי.
סודי אינו רחוק מקול קינתי,
אך העין והאוזן חסרות את האור לראותו.
אנחנו נוטים לפגוש אחרים דרך ציפיותינו, פחדינו וניסיוננו. אבל האדם שמולנו עשוי להיות אחר לחלוטין מן הסיפור שבנינו עליו. רומי מזכיר שקִרבה אינה מבטיחה הבנה.
מחשבה להמשך: מתי בפעם האחרונה שאלנו אדם מה עובר עליו, במקום להניח שאנחנו כבר יודעים?
מקור: המסנאווי, ספר א׳, שורות 6–7.
שער שלישי · אהבה ומילים
מה שהמילים אינן מצליחות לומר
המסנאווי, ספר ראשון, שורות 110–115 · מבחר בתרגום חופשי
האהבה היא האצטרולב
של סודות האל.
כל מה שאֹמר כדי להסביר אהבה —
כשאגיע אל האהבה עצמה, אבוש בהסברי.
אף שהלשון מאירה בדבריה,
אהבה שאין לה לשון מאירה עוד יותר.
רומי מדבר כאן מתוך מסורת מיסטית: האהבה היא דרך אל הכרה רוחנית שאינה נלכדת בניסוח מדויק. אבל בעולם היחסים האנושי עולה שאלה נוספת: גם אם רגש הוא עמוק ממילים, כיצד יֵדע עליו מי שנמצא מולנו?
מחשבה להמשך: האם יש דברים שמותר להשאיר ללא מילים — ויש רגעים שבהם דווקא השתיקה גובה מחיר?
מקור: המסנאווי, ספר א׳, שורות 110–115. המובאה מחברת בקיצור שורות 110, 112–113.
שער רביעי · ידע וענווה
המלומד והספן
המסנאווי, ספר ראשון, שורות 2835–2845 · סיפור בניסוח עברי חדש, לא תרגום מילולי
מלומד עלה על סירה ושאל את הספן אם למד דקדוק. כשענה הספן בשלילה, הודיע לו המלומד שחצי מחייו ירדו לטמיון.
הספן שתק, אף שנפגע. זמן קצר לאחר מכן התחוללה סערה והסירה נקלעה למערבולת. עכשיו שאל הספן את המלומד: ״האם אתה יודע לשחות?״
״לא,״ השיב המלומד.
״אם כך,״ אמר הספן, ״כל חייך עלולים לרדת לטמיון. הסירה שוקעת.״
זה משל מלא הומור על יהירותם של בעלי ידע. רומי אינו שולל לימוד; הוא מבקר ידע שאינו מלווה בענווה וביכולת לזהות מה באמת חשוב ברגע נתון. במקור הפרסי יש גם משחק מילים בין דקדוק לבין התבטלות האגו.
מחשבה להמשך: האם אנחנו יודעים להבחין בין אדם משכיל לאדם חכם?
מקור: המסנאווי, ספר א׳, שורות 2835–2859.
שער חמישי · אמת ונקודת מבט
הפיל בחדר האפל
המסנאווי, ספר שלישי, שורות 1259–1269 · עיבוד נאמן של המשל
בחדר חשוך עמד פיל, ואנשים נכנסו למשש אותו. אחד אחז בחדק ואמר שהפיל דומה לצינור. אחר נגע באוזן וקבע שהוא דומה למניפה. שלישי אחז ברגל והיה בטוח שמדובר בעמוד; ורביעי הניח יד על הגב ותיאר מעין כס רחב.
כל אחד דיבר בביטחון על מה שהרגיש. איש מהם לא הכיר את החיה בשלמותה.
אילו החזיק כל אחד מהם נר בידו,
הייתה המחלוקת נעלמת מדבריהם.
רומי מדגים את גבולות התפיסה החושית ואת הסכנה שבהפיכת אמת חלקית לאמת שלמה. המשל אינו אומר שכל הטענות זהות; הוא מלמד שלעתים חסר לנו אור — הקשר, ידע או יכולת לראות מעבר לחלק שנגענו בו.
מחשבה להמשך: באילו ויכוחים אנחנו מחזיקים רק בחלק מן התמונה, ובכל זאת בטוחים שאנחנו רואים הכול?
מקור: המסנאווי, ספר ג׳, שורות 1259–1269. שורת הנר היא תרגום חופשי לשורה 1268.
שער שישי · יופי והתבוננות פנימית
שני חדרי הציירים
המסנאווי, ספר ראשון, שורות 3467–3485 · עיבוד עברי של המשל
שתי קבוצות של אמנים התווכחו מי מהן מיטיבה לצייר. השליט נתן לכל קבוצה חדר משלה, וביניהם וילון.
קבוצה אחת ביקשה צבעים רבים וציירה ציורים מורכבים. הקבוצה האחרת לא ביקשה צבע כלל. אנשיה השקיעו את זמנם בליטוש הקיר ובניקויו, עד שהיה צלול כמראה.
כשנפתח הווילון, השתקפו בצדו המלוטש כל צבעי החדר שממול — ואורם נראה שם ביתר עוצמה.
בפרשנות של רומי, הליטוש הוא דימוי לטיהור הלב מקנאה, חמדנות ושנאה. היכולת לראות יופי לא תמיד תלויה בכמות הדברים שאנחנו מוסיפים לחיינו; לפעמים היא תלויה במה שאנחנו מסירים.
מחשבה להמשך: מה אנחנו ממשיכים להוסיף לחיינו, כשאולי דווקא פינוי מקום יאפשר לנו לראות ברור יותר?
מקור: המסנאווי, ספר א׳, שורות 3467–3491.
מפגש אישי · מן היומן
השיר שאיש האגם שלח לי
על השקט, על ריקות, על כאב — ועל מה שאנחנו זקוקים לומר בקול
לפעמים ספר שלם מתחיל בהודעה קטנה. איש האגם שלח לי שיר שהוצג כשיר של רומי. קראתי אותו, ונעצרתי דווקא על המילים הפותחות: ״שקט הוא המורה הגדול״.
השיר מדמה את רגשותינו לעננים החולפים בשמים ומציע שלא לפחד מן החלל שמתפנה בנפש. זהו רעיון יפה. אבל בשבילי זו גם תחילתה של מחלוקת ידידותית עם הטקסט: אולי השקט יכול ללמד אותנו על עצמנו, ובכל זאת — מה קורה כאשר מישהו קרוב מחכה שנדבר?
מתוך התצלום שנשלח אליי — נוסח כפי שנקרא בתמונה
שקט הוא המורה הגדול.
כשהלב נשאר ריק,
אל תפחד—
כי ריקות היא המקום
שבו מדבר האל.
אל תחפש רגשות כמו אשר פעם היו,
הם כעננים — באים והולכים.
אתה השמים.
השקט הוא מרחב ללא גבול.
כשהלב נקרע מעצמו,
האמת נכנסת.
ומתוך הריק הזה
עולה השיר החדש.
אפשר לקרוא את העננים כדימוי לרגשות שעוברים ומשתנים, ואת השמים כיכולת שלנו להחזיק בהם בלי להזדהות איתם כליל. אבל המחשבה שלי נודדת למקום אחר: גם כאשר אדם מוצא שקט בתוכו, אין ודאות שמי שמולו חווה את אותו שקט. לפעמים השתיקה היא מרחב. ולפעמים היא מרחק.
אני אוהבת את הרעיון שהריק יכול לפנות מקום לשיר חדש. ובכל זאת אני מאמינה שבקשרים אנושיים יש מצבים שבהם דווקא מילים, שיחה ונוכחות הן שמאפשרות לריפוי להתחיל.
מחשבה להמשך: האם אפשר לדעת מתי השתיקה מלמדת אותנו להקשיב — ומתי היא מונעת מאדם אחר להרגיש ששומעים אותו?
על ייחוס השיר: זהו הנוסח שהועבר אליי. לא נמצא מקור פרסי או מראה מקום בכתבי רומי המאמת את ייחוסו אליו, ועל כן הוא מוצג כאן כטקסט שיוחס לרומי, אך מחברו לא אומת. יש דמיון ניסוחי בין ״השקט הוא המורה הגדול״ לבין דבריו של דיפאק צ׳ופרה על השתיקה, ובין ״אתה השמים״ לבין דימוי השמים ומזג האוויר המיוחס לפמה צ׳ודרון. אלה הקבלות מעניינות, לא הוכחה מי חיבר את השיר שלפנינו.